דמיון מודרך:
דמיון מודרך היא שיטה יעילה לטיפול בחרדות בה אנו משתמשים בכוח הדימיון לשם ריפוי. ניתן להשתמש בשיטה בכל סוגי החרדות וביניהם חרדה חברתית, פחד קהל, פחד במה, חרדת טיסה, חרדת מבחנים, פחד גבהים, ופוביה ממקומות סגורים. בבסיס השיטה עומדת ההנחה שהמוח שלנו מגיב באופן זהה על אירוע בין אם הוא התרחש במציאות ובין אם התרחש בדמיוננו. כלומר הטכניקה הזאת מתבססת על ההנחה שהמוח שלנו מגיב בצורה דומה על אירועים שמתרחשים בדמיון כמו גם על אירועים שמתרחשים במציאות והתגובות הרגשיות שלנו יהיו בהתאם כמעט זהות. באמצעות דמיון מודרך ניתן ללמוד בהדרגה לשלוט על התגובות הרגשיות הפנימיות שלנו, ולתרגל המצאות בסיטואציות מעוררות חרדה כאשר אנו מדמיינים את עצמנו בסיטואציות האלה ומתמודדים איתם בהצלחה (בדמיוננו אנחנו למעשה שולטים על האירועים ויכולים לקבוע איך הכל יתנהל ואיך יסתיים). בטיפול מסוג זה אנו מדמיינים את עצמנו בסיטואציות מעוררות חרדה ומדמיינים שאנו מתמודדים בהצלחה עם החרדה ומתגברים עליה, או שמלכתחילה איננו מכניסים את עצמנו לתהליך המוביל לחרדה (דוגמא לתהליך היכול להוביל להתקפת חרדה הינו בואם של מחשבות אוטומטיות מעוותות וניתן לקרוא על כך ועל עיוותי חשיבה בנושא דפי מחשבות לחרדה חברתית ). תרגולים בדמיון מודרך אמורים לעזור אחר כך בהתמודדויות כאלו גם במציאות. ניתן לתרגל דמיון מודרך בעזרת מטפל, פסיכולוג או מאמן אישי, בטיפול קבוצתי ואפשר גם באופן עצמאי.

עקרונות השיטה:
 בשיטה זו משתמשים בדמיון ומנסים ליצור מציאות מדומה (Virtual reality) של מצבים מעוררי חרדה, בכדי לאפשר ולהעלות מחשבות אוטומטיות לא מודעות באופן אסוציאטיבי (עיוותי חשיבה), ולתרגל את שליטת המוח על התפקודים הגופניים והרגשיים ועל עצירת מחשבות שליליות שכאלה. טכניקה (שיטה) זו כוללת שימוש בהדמיית תמונות ויזואליות (חזותיות) המאפשרות למטופל לדמיין את השינויים שהוא רוצה שיתרחשו בגופו. שינויים יכולים להיות ברמת ההרגשה שלו, ברמת הלחץ או החרדה ואף שינויים פיזיים. למשל, ניתן לדמיין שכאב ראש הוא כמו ג'לי שנמצא בראש ומדמיינים שהג'לי הזה נמס ומטפטף דרך השיער החוצה ונעלם. מחקרים שנעשו על מטופלים בדמיון מודרך הראו שניתן להשפיע לטובה על המערכות הפיזיולוגיות בגוף, שניכרת השפעה לטובה על מערכת החיסון של הגוף, ושרמות מתח וחרדה ירדו. אולם דבר כזה דורש תרגול וחשוב לא פחות לדעת גם להתאים את טכניקת הטיפול לכל מטופל באופן אישי ובהתאם למטרת הטיפול. לאדם הסובל מחרדה חברתית וביישנות אין טעם להמליץ על דמיון מודרך לטיפול במיגרנות. לאדם הסובל מחרדות ימליצו על טיפול דמיון מודרך המשלב תיקון מחשבות ושינויי הגישה החשיבתית בסיטואציות מעוררות חרדה. סיטואציות כגון המצאות במקום הומה אדם, כשהאדם נמצא במוקד תשומת הלב, כשהוא אמור לדבר מול קהל (פחד קהל), וכדומה. התוכן שאנו בונים במציאות המדומה במקרה שלנו - המיקום, תמונות חזותיות, רשמים שמיעתיים ותחושתיים - ממוקד בטיפול בחרדה. המטרה שלנו היא שינוי צורת החשיבה, הרגעה של מתחים, לחצים, חרדות וכאבים, חיזוק הבטחון העצמי, שיפור הדימוי העצמי והגברת ההערכה העצמית בנו וביכולות שלנו. ואת כל אלה אנו מנסים להשיג בעזרת הטכניקה של הדמיון המודרך.

הטכניקה הזאת מתבססת כפי שנאמר, על ההנחה שהמוח שלנו מגיב בצורה דומה על אירועים שמתרחשים בדמיון כמו גם על אירועים שמתרחשים במציאות. המוח האנושי עדין לא למד לעשות את ההבחנה בין אירועים שמתרחשים במציאות לבין אירועים שקיימים בדמיוננו (עובדה היא שלפעמים אירוע קשה שרואים בסרט משפיע גם עלינו באופן קשה, לפעמים סרטים מרגשים מביאים אנשים רגישים עד לדמעות, למרות שזהו רק סרט). כלומר סיטואציות שאנו מדמיינים אותנו בהם משפיעים עלינו ועל ההרגשה הפנימית שלנו. המסקנה המאוד שימושית מכל הדברים האלה היא שנוכל לשלוט על אופן החשיבה שלנו ועל ההרגשה הפנימית שלנו על יד כך שנשלוט על השתלשלות האירועים שאנו משתתפים בהם (כרגע על האירועים שמדמים בדמיון המודרך אך בהמשך המטרה היא לעבור גם למציאות). חשוב לזכור: המוח האנושי מיסודו בנוי כך שהוא מגיב בצורה זהה על חוויה בין אם התרחשה במציאות ובין אם היא התרחשה בדמיון. אם נחשוב על מציאות מסויימת ונדמיין אותה, המוח שלנו באמת יהיה נוכח במציאות הזאת ומבחינתו הדברים אכן מתרחשים. כדי להפיק תוצאות טובות ומועילות עבורנו, נשתדל לייצר תסריטים חיוביים והמסתיימים עם הפי אנד (Happy End). נשתדל להעלות תמונות חיוביות בדמיוננו, תמונות שיתארו מציאות חיובית ורצויה עבורנו. אין זה הזמן למחשבות ייאוש, דכאון, חרדות, פוביות, מחשבות טורדניות - דברים כאלה יש להוציא מהלקסיקון וטובה שעה אחת קודם. בדמיון המודרך יש לטפח את האני, יש להשתמש במשפטי חיזוק המטפחים קבלה עצמית ואמונה בערך העצמי, לעודד חשיבה פוזיטיבית (חיובית), להביא את עצמנו לרגיעה פנימית ולשלווה, לעודד את האמונה בעצמנו ובכוחנו ובכך שנוכל להציב לעצמנו מטרות ולעמוד בהם.

את הדמיון המודרך עדיף לתרגל כשהגוף נמצא בהרפיה (הרפיית שרירים והרפיית מחשבות). לשם הרפיית שרירי הגוף ניתן להשתמש בטכניקות מגוונות כאשר הפשוטה והנפוצה מתייחסת לכיווץ והרפיה של קבוצות שרירים שונות בגוף. בכל פעם יש לכווץ קבוצת שרירים למשך מספר שניות (כגון קימוץ האגרופים בידיים), להשאיר את השריר מכווץ, ולהרפות באופן מיידי. על תהליך זה יש לחזור פעמים ספורות ולעבור לאחר מכן לקבוצת שרירים אחרת. כיווץ השריר הינו תהליך התורם להעלאת החרדה ואילו הרפייתו מוביל לתהליך הפוך המנטרל חרדות. מאחר והגוף מגיב למחשבות מעוררות חרדה על ידי יצירת מתח בשרירים, עצירת המתח בשרירים גורמת להורדת החרדה, מכיוון שמחשבות חרדה לא יכולות להתקיים בגוף רגוע ורפוי. שרירים שעליהם יש לשים דגש אילו הם השרירים בידיים, ברגליים, בפנים, בצוואר ובכתפיים. לשם הרפיית מחשבות נדמיין לעצמנו דברים שיסיטו את תשומת ליבנו ממחשבות מטרידות וירוקנו לנו את הראש ממחשבות. ניתן בתחילת התרגיל לדמיין את עצמנו על חוף הים כשאנו מביטים לאופק ורואים תמונה ויזואלית של אניה גדולה ששטה מולנו, ניתן גם לדמיין גירויים תחושתיים כגון שתיה של מיץ לימון ואחר כך להמתיק את השתיה בסוכר ולדמיין את הסוכר מתחת ללשון. באופן כללי יש סך הכל לעצום את העיניים ולדמיין תמונה נייטרלית, רגועה ובטוחה. שיטה מועילה נוספת לריקון מחשבות הינה כתיבה אסוציאטיבית בה כל אחד לוקח לעצמו חמש דקות וכותב על דף ברציפות וללא הפסקה כל מה שעולה לו בראש באותו הרגע. אין משמעות למה שכותבים ופשוט מעלים על הדף את המחשבות. לשים לב שאם עוצרים וחושבים על מה לכתוב זה פוגם באפקטיביות של השיטה, לכן חשוב לזרום עם הכתיבה ופשוט לכתוב ולכתוב, אפילו שטויות. מי שמרגיש שסיים עם הכתיבה לפני שעברו חמש הדקות, מפסיק את הכתיבה ומחכה לשאר שיסיימו.

הנחיות:
בחירת מיקום:
בתחילה כדאי לבחור מקום נייטרלי ושקט, ללא רעשים חיצוניים היכולים להסיח את הדעת. מקום עם תנאים המאפשרים ביצוע מוצלח של טיפול בדמיון מודרך לחרדות. אפשר לבחור לשבת על כיסאות רגילים ואפשר בישיבה על שטיח וכדומה. העיקר שיהיה לנו נוח ושאפשר יהיה להתרכז בשקט בתרגיל הדמיון המודרך עצמו.
הרפיית שרירים:
יש לסרוק בדמיון את שרירי הגוף ולעבור בכל פעם על קבוצת שרירים אחרת ולהרפות אותה. ניתן להתחיל מהידיים והרגליים, לכווץ את השרירים בידיים וברגליים, לקמץ את האגרופים בידיים, להחזיק את הגוף ככה למשך כעשר שניות, ולהרפות בבת אחת. לחכות כעשר שניות ולחזור על התהליך. לאחר מספר פעמים כאלה לעבור לשרירי הפנים, יש למתוח אותם, לפתוח את הפה עד הסוף, להרים את הגבות, ולשחרר. להטות את הראש קדימה ולצדדים ולמתוח את שרירי הצוואר, לאחר מכן לבצע תנועות בחצי מעגל (ללא הטיית הראש אחורה). להרים את הכתפיים גבוה כמה שיותר שיגיעו עד לראש ולהחזיק אותם למעלה למשך מספר שניות, ולהרפות. בסיום הרפיית השרירים יש לוודא ששרירי הגוף רפויים, ולשמור על נשימה נעימה ורגועה.
הרפיית מחשבות:
כעת יש לעצום את העיניים ולהעלות בדמיוננו תמונה של מקום רגוע ושקט. לאנשים הסובלים מחרדה חברתית רצוי לדמיין מקום נעים ללא אינטראקציה עם אנשים אחרים. נשתדל להעלות מקום שנהנינו בו בעבר, או מקום דמיוני שלא היינו בו. אפשר לדמיין אותנו הולכים ביער כאשר השמש למעלה לא כל כך חמה, והרוח מקררת אותנו, והכל נעים, השמיים כחולים, העצים יפהפיים, שומעים אותם נעים ברוח, ושומעים גם את אגוזי הקוקוס נופלים מדי פעם לידינו, אז אנחנו הולכים צמודים לשבילים שבהם אין סכנה שאזוז קוקוס יפול לנו על הראש, ואנו מדמיינים שהאגוזים שנפלו כולם מתגלגלים בעצמם ומגיעים לשביל שאנחנו הולכים עליו, ואנו מתכופפים ומרימים מהרצפה את האגוזים ושותים מהם את המיץ, ויש למיץ טעם של מיץ קוקוס וכו'. בסיום הרפיית המחשבות, כשסיימנו לרוקן את הראש מהמחשבות, אנו מוכנים להתחיל בתרגיל הדמיון המודרך עצמו.
ביצוע התרגיל:
ביצוע התרגיל תלוי כאמור במטרת הטיפול. תרגילים לדוגמא העוסקים בחרדה, חרדה חברתית ופחד קהל / במה, מובאים להלן. ניתן לשלב בזמן התרגיל של הדמיון המודרך שמיעת מוזיקה מרגיעה.
סיום התרגיל:
בסיום התרגיל יש לפקוח את העיניים, להתמתח בישיבה או בעמידה, לשחרר את הרגליים והידיים (לנער אותם) ואת שאר השרירים, ולחזור לעירנות. בתרגילים המתבצעים בקבוצה יתכנו דיונים על התרגיל בהשתתפות החברים בקבוצה.

דוגמא לתרגול הקשור לחרדה חברתית ופחד קהל (פחד במה):
 אדם הסובל מחרדה חברתית המצוי לפני הצגת פרזנטציה לפני הכיתה וכו', טוב יעשה אם יעשה חזרות בדמיונו לפני האירוע. אם ההרצאה אמורה להארך כרבע שעה אז רצוי שתרגיל הדמיון המודרך יארך גם הוא כרבע שעה. מדמיינים את עצמנו רגועים, עומדים יציבים ורגועים. המוח לא מצליח להבחין בין מצב דמיוני לבין מצב אמיתי, מבחינתו גם מה שאנו מדמייים קורה במציאות. (אצל ילדים קטנים זה מאוד ברור כשממליצים לילדים לא לצפות בסרטים מפחידים, כי מבחינת הילדים מה שהם רואים בסרט מתרחש מבחינתם במציאות. הם לא עושים הבחנה בין מציאות לדמיון). כפי שכבר הוזכר - המוח האנושי מגיב על אירוע בצורה זהה בין אם התרחש במציאות ובין אם התרחש בדמיון. מדמיינים את עצמנו מצליחים לעלות על הבמה ומרגישים טוב עם זה. מנסים לנחש מה יהיו המחשבות שלנו בזמן אמת, ומנסים לבצע תיקון מחשבות באופן וירטואלי. תרגול כזה יעזור אחר כך בזמן אמת (לא סתם עושים בצבא מספר תרגילים על יבש לפני שעושים אחד רטוב), כי ככל שמתאמנים משפרים את הסיכויים שלנו להצליח בשעת מבחן. כדאי לחזור על התרגיל כמה פעמים לפני מועד ההרצאה. עדיף לתרגל יותר מפעם אחת. חשוב לזכור: המוח שלכם באמת חווה את החוויות האלה. אם אתם מדמיינים את עצמכם ניגשים למבחן, יודעים טוב לענות על השאלות, מסיימים בהרגשה טובה, ומדמיינים בסוף שקיבלתם בחזרה את המבחן ורואים שקיבלתם מאה, אז ניתן לומר שאירוע כזה באמת קרה לכם. תדמיינו שאתם מצליחים באתגרים שלפניכם אבל אל תגזימו, אל תדמיינו שנוחתת חללית ויוצא משם חייזר שנותן לכם כוחות על טבעיים, כי זה לא ריאלי ולא מועיל וגובל בפנטזיה, שזו ממש לא המטרה בדמיון מודרך לטיפול בחרדה. אין לנו מטרה להיות פנטזיונרים אלא להצמד למציאות. חשוב גם בדמיון להיות מציאותיים כי אחרת הטיפול לא יהיה אפקטיבי, ואנו שורפים את הזמן בדמיונות שווא.

תרגיל דמיון מודרך (לטיפול קבוצתי):
 לפניכם תרגיל בדמיון מודרך בטיפול קבוצתי בחרדה חברתית מתחילתו ועד סופו. התרגיל מובא מנקודת המבט של המנחה וניתן לעשות בו שימוש ולהתאים אותו לאופי הקבוצה ולרמת הקבוצה.
כולם מתיישבים על כסאות במעגל, המנחה מתחיל בתרגילי הרגעה וממשיכים בדמיון המודרך: "שלום לכולם, תבחרו לכם מקום לשבת, איפה שהכי נוח לכם, אנחנו מתחילים בתרגיל של דמיון מודרך, זה אמור לקחת כעשר דקות, אנו אמורים להיות בעשר הדקות האלו רגועים. נתחיל בהרפיית שרירים, לשבת על הכסא כשהגב זקוף, הראש למעלה כשהפנים מופנות קדימה, לא למטה ולא למעלה ולא לצדדים, כפות הרגליים יושבות טוב על הרצפה וצמודות אליה, לשחרר את השרירים ברגליים ובידיים, לשים ידיים בצידי הגוף כשכפות הידיים מונחות על הרגליים. אתם מרגישים איך הגוף שלכם הופך להיות כבד, כמו שאין שם כלל שרירים, הכל רפוי והגוף שלכם עובד במינימום מאמץ. לקחת נשימה עמוקה כשנושמים מהבטן, לא לנפח את הריאות כי זה מכביד למטרה שלנו, להרגיש איך הבטן עולה כשאנו נושמים ואיך היא מתרוקנת כשאנו נושפים את האויר החוצה לאט לאט. שוב לקחת אויר, ולהוציא. להרגיש איך האויר נכנס ויוצא מהריאות. לעצום עיניים ולהמשיך בנשימות העמוקות. נמשיך בתרגיל, תדמיינו שיש לכם מצגת להעביר במקום העבודה או בלימודים, המצגת בעוד שבוע. תדמיינו שהשבוע עבר ואתם נכנסים עכשיו לכיתה ריקה. רק אתם בכיתה. מסביב יש כסאות ריקים. אתם ניגשים לקיר ומדליקים את האור. אתם מסדרים את הכסאות בשורות ממול הלוח. נמשיך את התרגיל בדיבור בגוף ראשון כשכל אחד מתכוון לעצמו. עוד 10 דקות יכנסו התלמידים לכיתה ואני עכשיו פונה ללוח. אני מתבונן על הכסאות הריקים וחושב שבעוד כמה דקות הם יתמלאו. הדקות עוברות ומתחילים להכנס האנשים. כל אחד שנכנס מחייך ואומר בוקר טוב. גם אני מחייך בחזרה ואומר שלום. האנשים שמתיישבים מסתכלים לכיוון שלי וחלקם מדברים בינם לבין עצמם. יש דבר אחד משותף לכולם - כולם נראים שמחים ומאושרים. אני חושב על העשר דקות הבאות ומשתדל לזכור את מה שאני הולך לומר כי אחרי הכל אני היום בתפקיד המציג ולא הצופה בקהל. ממני לא נדרש משהו אחר חוץ מלהעביר את המצגת בבירור ובצורה טובה. התפקיד שלי זה להעביר את המצגת והתפקיד שלהם לשמוע מה שיש לי לומר. הכסאות כולם התמלאו והגיע הזמן להתחיל. מאוד מפתיע אותי שאני מרגיש ממש טוב עם זה, ושלא היו לי עד עכשיו מחשבות חרדתיות. אני מקווה שזה ימשיך ככה עד סוף המצגת ושהכל יסתיים בהצלחה ושאני ארצה לחזור על המצגת שוב בפעם אחרת. אני חושב מה לומר בהתחלה ומחליט להתחיל לזוז עם הגוף ולהתקדם לעבר הקהל ולומר להם משהו כמו - שלום לכולם אני שמח שבאתם, לי קוראים פרדריקו חורחה ואת השם הזה נתן לי מישהו שכותב עכשיו איזה תרגיל בדמיון מודרך באתר של חרדה חברתית, אני אציג לכם מצגת בנושא הסקר האחרון שנעשה במכון הסקרים הלאומי על חשיבות הסקרים בישראל, וההרצאה תיארך כעשר דקות, נא לכבות פלאפונים או לפחות להחליש את הצלצול, ואם זה על רטט אז נא לא לשים על השולחן כי זה עושה רעש של רעידת אדמה. עכשיו אחרי שחשבתי מה לומר בתור התחלה אני אומר את זה ומסתכל בעיניים של האנשים ורואה שכולם מקשיבים לי (כמובן לא אומרים את ההערה על פרדריקו חורחה). לפעמים אני מסיט את העיניים שלי מהאנשים ומביט מעליהם כאילו לאופק או לכיוון הקיר שממול. את זה אני עושה כשאני רוצה להתרכז יותר או למנוע מעצמי הרגשה של סיטואציה מעוררת חרדה. זה מעניין לראות את הכיתה מהמבט של המורה. פתאום מגלים דברים מעניינים. הנה מישהו שם בסוף מתעסק עם משהו, מעניין מה זה שיש לו ביד. יש מישהי מצד ימין שמפהקת לי מול העניים. פיי איזו סתימה דפקו לה שם. אני חושב לעצמי שאם מישהו יתחיל לחטט לי באף מול העיניים אני לא אתאפק ואצחק. אבל זה לא קרה. או שקרה ולא ראיתי. בזמן המחשבות האלה אני ממשיך לדבר ולהתקדם עם המצגת. אני מאוד מופתע שאני מרגיש שזה דווקא מאוד כיף להיות במעמד כזה על הלוח ושעיניהם של כל הכיתה נשואות אליי. אני חושב שחבל שלא עשיתי את זה עד עכשיו. ממש לא ברור למה כל כך חששתי. אני מרגיש שאני יכול להמשיך לעמוד ככה אפילו שעה. יכול להיות שהייתי עסוק מדי במחשבות על המצגת ועל האנשים בכיתה כך שלא יצא לי בכלל לחשוב על החרדה. אבל הנה עכשיו אני חושב על החרדה ואין לה זכר. כנראה שאני יכול להתמודד עם דברים קשים שהייתי בטוח שיהיו יותר מדי קשים בשבילי. הזמן עובר ואני מתקדם לסוף ההצגה. אני שם לב שיש כמה שמשתעממים אבל אני חושב בהגיון ואומר לעצמי שתמיד יש כאלה שמשתעממים בכל מצב ושזה לא קשור אליי. אני לא מרשה לעצמי להתחיל ולחשוב מחשבות אוטומטיות מעוותות ושליליות שיכולות להכניס את עצמי להתקפת חרדה. אני פשוט עוצר את המחשבות האלה בזמן על ידי כך שאני מסיט את תשומת הלב למה שקורה בכיתה ולא למה שאני מדמיין שקורה בכיתה. מה שקורה במציאות זה שהכל גרוע ושליו ואין לי שום סיבה להתרגש. וזה ימשיך להיות ככה כנראה עד הסוף וזה סבבה. אני גם לא מנסה לנחש על מה הדמויות בכיתה חושבות כי אני יודע שאין לי סיכוי לדעת על מה אנשים חושבים. פעם הייתי בטוח שהם חושבים מחשבות שליליות אבל היום אני יודע שאין לאף אדם שום דרך לדעת על מה אנשים אחרים חושבים. בן אדם יכול לשבת מולי בכיתה ולהסתכל עליי ולהקשיב למה שאני אומר וככה זה נראה במבט ראשון, ובסוף יתברר שהוא בכלל לא הקשיב לי וכל הזמן רק חלם חלומות. אני מתבונן בשעון ורואה שהזמן עבר מהר מאוד. ההצגה הסתיימה ואני יכול לנשום לרווחה ולחייך בחזרה לכולם ולומר להם שאני מקווה שנהנו, ואם יש למישהו שאלות אני אשמח להשיב. מישהו בשורה הראשונה מצביע (תמיד אלה שבשורה הראשונה מצביעים) ושואל אותי שאלה, אני מקשיב לשאלה וזאת שאלה מתקילה ומתחכמת, אבל מי אני שהגעתי בגבורה לסוף המצגת שאתרגש מעוד שאלה אפילו שאני לא יודע עליה את התשובה. אני חושב איך לצאת מזה באלגנטיות, אז אני אומר לו כך - זאת שאלה מצויינת, אבל החומר חורג ממסגרת הקורס, בוא אליי לשעות קבלה ואני אנסה לתת לך חומר בנושא. אוקיי, אחרי שסיימנו עם המצגת, הגיע הזמן גם לסיים גם עם תרגיל הדמיון המודרך, אני מקווה שאתם עדיין נושמים ומרגישים כל נשימה שלכם. כשאני אספור עד שלוש אתם תפקחו את העיניים לאט לאט ותביטו קדימה בנקודה כלשהי בחלל. "אחת, שתיים, שלוששששש!!!!". שששש רגע התרגיל עדיין לא הסתיים. להרים ידיים לאויר ולנער אותם. להזרים את הדם לגוף. לעמוד ולנער גם את הרגליים אבל תמשיכו להיות רגועים. לחזור לשבת ושכל אחד יספר איך הוא הרגיש והאם באמת הצליח לדמיין את עצמו בכיתה, והאם ראיתם את עצמכם עומדים שם והרגשתם שזה אירוע שקרה לכם במציאות, ואיך בכלל ההרגשה שלכם עכשיו וכו'."

קישורים חיצוניים:
 1. דמיון מודרך - הגדרת ויקיפדיה.